תפריט
רעלת היריון (פרה-אקלמפסיה) היא מחלה המתבטאת בפגיעה בכלי הדם של האם ולפיכך בסיכון לפגיעה גם של העובר ברחמה. המחלה מופיעה לרוב אצל נשים שנמצאות בשליש השלישי של ההיריון, אך ישנם גם מקרים בהם המחלה מתפתחת בשבועות מוקדמים יותר. בישראל, המחלה מופיעה בכארבעה אחוזים מכלל ההריונות. באופן כללי, הסימפטומים הראשוניים של רעלת היריון הם עליה בלחץ הדם והופעת חלבון בבדיקת שתן (פרוטאינוריה). עם התפתחות המחלה, האישה ההרה יכולה לחוות תסמינים שונים, ביניהם בצקות בגפיים ובפנים, כאבי ראש חזקים, בעיות בראייה וכאבים בבטן העליונה.
דרך הטיפול העיקרית ברעלת היריון היא יילוד של התינוק. במרבית המקרים אין צורך מיידי ביילוד, אך בחלק גדול מהמקרים נאלץ ליילד באופן יזום מוקדם מן הצפוי. אם נראה כי הרעלת מחמירה או שהמטופלת כבר הגיעה לשבוע 37, ככל הנראה שנבחר בגישה של ליילד. הסיבות להופעת רעלת היריון עדיין לא ברורות במלואן, אך הסברה הרווחת היא שמקור המחלה הוא בשליה. סביר להניח שהדבר קורה עקב הפרשה של חלבון בשם sFlt-1 מן השליה אל מערכת הדם. אותו חלבון פוגע בחלבונים אחרים, המייצרים כלי דם ומסייעים להם להתרחב.
הרעלת יכולה לגרום לפגיעה בכלי הדם של האם, מה שמעלה את לחץ הדם ואת הסיכוי לפגיעה באיברים שונים. בנוסף לכך, המחלה יכולה לפגוע בכלי דם המקשרים בין גוף האם לגוף העובר, מה שיכול לפגום בתהליך ההתפתחות שלו. במקרים מורכבים יותר, יכול להיווצר סיבוך שיגרום להתקפי פרכוסים או אובדן הכרה של האם. סיבוכים נוספים יכולים להיות כשל בכליות, היפרדות שליה ובצקת בריאות.
ישנם כמה גורמי סיכון שיכולים להעלות את הסיכוי של אישה לחלות ברעלת היריון. לנשים בהיריון ראשון יש יותר סיכוי לחלות ברעלת היריון, לצד נשים עם בעיות יתר לחץ דם, נשים אשר בהיריון מרובה עוברים, נשים מעל גיל 40, נשים שסבלו בעבר מרעלת היריון, נשים הסובלות ממחלה כרונית המשפיעה על כלי הדם, סוגים ספציפיים של קרישיות יתר כגון תסמונת APLA ונשים שהריונן הושג בעקבות טיפולי פוריות כולל על ידי תרומת ביצית.
ישנם שני סימנים עיקריים שיעוררו את החשד כי מטופלת סובלת מרעלת היריון: לחץ דם גבוה (אם זהו מצב חדש אצל המטופלת) וכמויות לא רגילות של חלבון בשתן. חשוב לדעת כי עם הופעת אחד מהתסמינים הללו יש להגיע אל בית החולים באופן מיידי. אם קיים חשד שהמטופלת סובלת מרעלת היריון, נבצע מדידות לחץ דם ובדיקת חלבון בשתן. אם התוצאות יוצאות גבוהות מן הנורמה, נוכל לאבחן את המטופלת ברעלת היריון. את הבדיקות הללו נערוך כחלק ממעקב ההיריון, מה שיאפשר גילוי מוקדם יחסית של המחלה.
כדאי לדעת כי קיימת גם רעלת היריון קשה, מצב חמור יותר של רעלת היריון המתבטא בתסמינים חריפים יותר. סוג מחלה זה עלול לסכן אף יותר את חיי האם ולכן במקרים אלו נבצע לידה כבר לקראת שבוע 34 להיריון.
במצב של היפרדות שליה, השליה מתנתקת מדופן הרחם לפני שהעובר יוצא מן הרחם. בלידה תקינה, השליה תתנתק מדופן הרחם רק לאחר שהתינוק יצא אל אוויר העולם. במצב של היפרדות שליה, השליה יכולה להיפרד היפרדות מלאה מדופן הרחם לפני הלידה או להיפרד היפרדות חלקית בה השליה נשארת מחוברת אל דופן הרחם בנקודות מסוימות.
איננו יודעים מה בדיוק גורם להיפרדות שליה. למצב זה יש כמה גורמים אפשריים כמו זיהומים ממושכים או התרחשות של טראומה פתאומית לבטן. עם זאת, כן ניתן להצביע על כמה גורמי סיכון שעלולים להוביל להיפרדות שליה, ביניהם רעלת היריון, מחלות קרישת דם, ירידת מים מוקדמת, היריון מרובה עוברים, ביצוע ניתוחים קיסריים בעבר, עישון והיסטוריה של היפרדות שליה.
היפרדות שליה עשויה להיות קשה לאבחון. לרוב, נגלה כי קיימת היפרדות שליה בעקבות בדיקות הבוחנות את ליבו של העובר ואת הכיווץ החלקי (טונוס) של הרחם. ישנן נשים הסובלות מהיפרדות שליה ומדווחות גם על כאבי בטן, התכווצויות באזור הרחם ודימום וגינלי. לכן במקרה של דימום בעת ההיריון, יש לפנות לבדיקה רפואית בהקדם האפשרי.
מילת המפתח בהיפרדות שליה היא "מהירות". ככל שנגלה מהר יותר כי קיימת היפרדות שליה, או כי ישנו סיכון ממשי להיפרדות, כך נוכל לטפל מהר יותר ולהקטין את הסיכונים לאם ולתינוק. היפרדות שליה עלולה לגרום לפגיעה באספקת החמצן אל העובר, מה שיכול להשפיע על ההתפתחות הגופנית והמוחית שלו. גם האם עלולה להיות מושפעת מהיפרדות שליה והיא עשויה לאבד כמויות דם גדולות, מה שיכול להעלות צורך במנות דם. במקרים חריגים וקיצוניים תפקוד הרחם נפגע ונצטרך לבצע כריתה מניעתית של הרחם.
במקרים של היפרדות שליה חלקית המתגלה בשלבים מוקדמים יחסית של ההיריון, נבצע מעקבי שליה תכופים. כך נוכל לעקוב אחרי מיקומה של השליה ובעיקר נוכל לדעת האם השליה מספקת לעובר את צרכיו, שמתבטאים בגדילה תקינה ובכמות תקינה של מי השפיר. במקרים בהם מתגלה היפרדות שליה מלאה או חמורה יהיה עלינו לגשת באופן מיידי לחדר הניתוח ולבצע ניתוח קיסרי דחוף.
הפרעה בגדילת העובר (באנגלית – IUGR או FGR), הוא סיבוך של השליה שפעמים רבות גורם ללידת תינוקות טרם המועד ולתינוקות בעלי משקל גוף נמוך, כלומר תינוקות שנמצאים מתחת לאחוזון משקל 10. הופעת ההפרעה מושפעת מגורמים הקשורים לעובר ולאם, אך ישנם מקרים רבים בהם ההפרעה נוצרת בעקבות תפקוד לקוי של השליה. תופעה זו נחשבת שכיחה יחסית בהריונות והיא מופיעה בשכיחות של כ-5 עד 10 אחוזים מכלל ההריונות בארץ.
לרוב, מצב זה נוצר כאשר העובר סובל מירידה בכמויות החומרים החשובים להתפתחותו כמו שומנים, חומצות אמינו, שומן או חלבונים. מחסור זה עלול לגרום להתפתחות פגומה של איברי גוף שונים, פנימיים וחיצוניים ואף עלול להוביל למצב של מיעוט מי שפיר. חשוב לציין כי ההשפעה של המצב יכולה להמשיך גם לאחר הלידה והיא עשויה ללוות את התינוק גם בחייו הבוגרים. ההפרעה יכולה להוביל להתפתחות מאוחרת גם בתחומים אחרים בחיים ומחקרים אף מצאו קשר בין הפרעה זו לבין התפתחות עתידית של מחלות לב ומחלות לחץ דם שונות.
הפרעה בגדילת העובר יכולה להתרחש ממגוון סיבות. הנפוצות שבהן כוללות אי ספיקת שליה, בעיות שמקורן באם (מחלות כליות, בעיות בקרישת דם, עישון מסיבי ועוד) והיסטוריה של עוברים שנולדו במשקלים נמוכים. ישנן משפחות שכל התינוקות נולדים במשקלים נמוכים, כך שניתן לעקוב אחרי קצב ההתפתחות של העובר ולראות האם יהיה כך גם בהיריון הנוכחי. במקרים אחרים, ההפרעה בגדילת העובר אינה קשורה ישירות לתפקוד השיליה והיא נובעת מבעיה גנטית, מבנית או זיהומית.
לרוב, נחשוד שהעובר סובל מעיכוב בגדילה התוך-רחמית (IUGR) כאשר נזהה האטה בקצב ההתפתחות שלו. חשוב להדגיש כי זהו מצב הדורש טיפול בהקדם ועלינו להבין מהן הסיבות הגורמות לכך. נהוג לסווג את ההפרעה בגדילת העובר לשניים: הפרעה מוקדמת, שמופיעה בשליש השני של ההיריון והפרעה מאוחרת שמתגלה בתחילת השליש השלישי של ההיריון (בין שבועות 34 ל-37/38). במקרים בהם הבעיה בהתפתחות מתגלה בשבועות מאוחרים, נבצע מעקבים תכופים יותר, הכוללים בדיקות אולטרסאונד ומוניטור. אם זיהינו שהעובר סובל מהפרעה בגדילת העובר, עלינו להתחיל לבצע מעקבים אחר ההתפתחות שלו. נוסף על כך, נעקוב אחר תסמינים שונים של האם שיכולים להעיד על כך שהיא סובלת מבעיות בשליה או מרעלת היריון.
באופן כללי עוברים הסובלים מהפרעה בגדילה זקוקים למעקב צמוד, כולל קצב גדילה, כמות מים, מוניטורים ובעיקר בדיקות אולטרסאונד דופלר תכופות בכלי דם מסוימים כגון עורק טבורי, עורקי המוח MCA והדוקטוס וונוזוס.
